אמנות הכלום

הכי קשה זה לעשות כלום... כמה זה קשה, הא?

כלום.

לעשות כלום. אפילו לא להמתין למשהו.

שכבו על הגב. רגליים פרוסות מכם והלאה, ידיים לצד הגוף במרווח נוח ועשו כלום.

לא על מנת להגיע למשהו, להניע משהו, לייצר משהו, גם לא על מנת לנוח, אלא להיות פשוט באפס מעש. עם 100% הקשבה פנימית להתנהגות של הגוף.

לאן מגיע האוויר? את מה הוא מניע? כמה זזות הצלעות? כמה משתטח הגב? איפה מתחילה להתרומם הקשת המותנית שבד"כ כל כך מציקה? כמה עמוקה קשת הצוואר? לאן פונות כפות הרגליים? איזה צד של כף היד פונה אל הרצפה ומה זה עושה בכתפיים?

שאלות בסיסיות של מי אני ומה אני שמעולם לא שאלנו את עצמנו, מתחילות לקבל מענה מבלי שנעשה דבר- רק נתבונן התבוננות אקטיבית באפס מעשה. זה אחד השיעורים הקשים.

לרוב, הרפלקציה שאנו מקבלים על עצמנו, מגיעה מהיקף העשייה שלנו: מה הספקנו, מה עשינו, כמה זה טוב, כמה זה יעיל, כמה זה שווה וכו'...כך אנו מקבלים תמונה סביבתית על עצמנו.

עצמנו הפך לפועלנו בעולם.

בראשית נולד ילד. והוא נמצא. רק נמצא. בתוך הגוף של עצמו, מנסה להבין מהו. אט אט, בשלבים, הוא מתחיל לפעול בעולם. וככל שאנו מתרחקים מאותה חווית קיום ראשונית, אנו שוכחים שהיא הבסיס לכל ההוויה והפועל שלנו.

כל אג'נדה ניו אייג'ית נושאת על דגלה את חווית ההווה: תהיו ברגע, תהיו כאן ועכשיו.. ובליווי קורטוב הציניות למשפטים הקלישאתיים, אוסיף- היו לא רק כאן ועכשיו, אלא היו בכלום כאן ועכשיו! אל תרצו דבר. רק הפעילו את העין הפנימית שלכם על הגוף.

אינפורמציה חדשה ולא מוכרת עולה לא אחרי הרבה זמן.

כשאני מניחה ידיי על תלמיד, בכוונתי הפנימית, בלי מילים, אני מבקשת ממנו שיעשה כלום. שלא יעזור לי להרים את היד. שלא יגלגל מיוזמתו את הראש כשכף היד שלי מכוונת לכך, שלא יחזיק את הרגל תחת כפות הידיים שלי, אלא שיעשה כלום. הקושי שעולה אצל רוב האנשים הוא גדול. משהו בדימוי העצמי שלנו, מתקשה לייצר את ההתמסרות הזו לכלום. פה כבר נכנס אלמנט נוסף- מערכת העצבים המתגוננת: "אולי אני כבד מדי", "אולי כדאי לי להחזיק כי ככה זה הכי בטוח", ופה מתחיל להיווסד, שיח עדין, בטוח וברור עם מערכת העצבים עד שהיא מאמינה, סומכת ועוזבת.

אבל מעבר לכך, גם כשהיא כבר "מאמינה", מתלוות מחשבות מנקרות "אולי אני צריך לעשות משהו", "אולי מצפים ממני להזיז משהו?"

כלום

לא מצופה מאף אחד מאתנו כלום, ואין לנו צורך לעשות דבר.

אחרי שנלמד את אמנות העזיבה וה'כלום', אט אט נוכל לשלב אותה בתוך העשייה האינטנסיבית יותר. נוכל להתחיל לג'אנגל מתוך בחירה מודעת של מתי אני עוזב ומתי אני מחזיק, מתי חשוב שאעשה ומתי חשוב שרק לא אפריע.

במונחים תנועתיים, העשייה שלנו, האינטנסיבית, זו שאינה יודעת לשקוט, לעיתים היא לרועץ לנו, מפריעה ומכניסה עשייה מיותרת, עומס מיותר באזורים שאינם בהכרח נזקקים לכך.

דוגמא פשוטה ביותר היא נשיאת תיק צד בהליכה שגרתית ברחוב: כמה עולה הכתף עליה תלוי התיק, ולאן משייט האגן בעקבות המשא היומיומי הזה? ואם האגן משייט, לאן נוטה המשקל ואיזה כף רגל "עובדת יותר"?

נסו רגע, אפילו בהגזמה.. אם לא תנסו איך תדעו?

התנועה על אפשרויותיה הנרחבות הולכת ומצטמצמת למה שהרגלנו אותה לעשות למען התועלת. בעוד, שאם לרגע נתבונן באפס, בכלום, אט אט נבחין במה שכן אנחנו עושים.

אז יתחיל השינוי.