קרוב רחוק זו לא תכנית טלוויזיה משנות ה 80. זו מערכת הפעלה

אין ספק, אנחנו מנהלים אורח חיים מאוד אינטנסיבי.

כבר מינקות, למן הרגע בו גילינו, כי כאשר אנחנו מושיטים את היד אנחנו מתקרבים לאובייקט בו חשקה נפשנו, כפות הידיים והזרועות החלו להוות את הקשר בין הרצונות שלנו ובין היכולת להשיג אותם. בשלב הבא, גילנו כי היכולת שלנו לנוע אל עבר המטרות הקדושות, נעוצה באמביציה הטמונה בגפינו התחתונות, וביכולתן להוות גלגלים המניעים את העגלה.

אם לא ידעתם, אגלה לכם, כי כל איבר בגופנו מיוצג במוח, וחולש על אזורים מהחלק המוטורי של קליפת המוח שלנו. דמות עצמנו כפי שהיא פרושה במוח נקראת 'הומונקולוס' Homunculus)), שפירושו: איש קטן (ראו תמונה). ה'הומונקולוס', דמות עצמנו, הוא מיפוי אברי הגוף בקליפת המוח ומהווה את הייצוג לאופן בו המוח תופס את נוכחות האברים שלנו בעיני עצמנו. התפתחות הדמות הזו היא נגזרת של התפקוד המוטורי היומיומי אותו פיתחנו לעצמנו. כך ייצא, שאט אט במהלך האבולוציה הפרטית שלנו, כשהתחלנו לנתב את כל מפעלנו לתחזוקה שוטפת של אותן שלוחות מבצעות, האזורים המוטוריים המייצגים איברים אלה במוח הלכו והתפתחו לממדי ענק, ביחס אל חלקי גוף אחרים שהייצוג שלהם במוח הלך והצטמצם, שלא נאמר, שכחנו מקיומם והם בקושי נוכחים בתפיסה שלנו את עצמנו. על מה אני מדברת? על עמוד השדרה, על בית החזה, על האגן ומפרקי הירכיים. כל מרכז קיומנו, מכלול השלד המכיל את מערכת העיכול, הנשימה... הלב.

שכבו על הגב, העמידו את שתי כפות הרגליים לדריכה בברכיים כפופות, את הידיים פרסו לצדדים בגובה הכתפיים, אגרפו את כפות הידיים ועם האגודלים עשו תנועת "לייק" אופיינית, השאירו כך את האגרופים:

באיטיות ובהקשבה התחילו לגלגל את ה"לייק" יחד עם הזרועות פעם מטה ופעם מעלה. חיזרו על זה שוב ושוב ושוב עד שתשמעו את מערכת היחסים העדינה הנרקמת בין הסנטר והחזה, ואיך העורף משתטח ומקשית. החזה ששוקע מטה ועולה מעלה, ומה קורה בקשת המותן.

תנועה כ"כ קטנה, יומיומית והאימפקט הישיר שלה על הליבה שלנו..

אם זה לא היה ברור, נסו את הדבר הבא:

באותה הפוזיציה על הגב, חבקו את עצמכם. לסירוגין הניעו את שני המרפקים יחד לכיוון הפנים (כאילו מסתירים את הפנים) והורידו אותם מטה להישען אל החזה (אפילו הפעילו מעט משקל שלהם כלפי מטה)

התעגל החזה? הקשית הצוואר? התמלא המשען אל הגב התחתון?

על זה אני מדברת!

הגדילו לעשות ועברו לשכב אל הצד הימני: הניחו את יד ימין ארוכה לפנים, את יד שמאל איפה שנוח, את רגל ימין קפלו מעט אל הבטן ואת רגל שמאל האריכו ארוכה מטה בהמשך הגוף.

ועכשיו דחפו והחליקו את עקב שמאל מטה כאילו רוצה הרגל להיות ארוכה יותר ויותר ... ושחררו. שוב האריכו ושחררו. ושוב, ושוב, עד שתתחילו לשים לב לכל הצד הימני, לאופן בו גדלה שם התעלה הזו תחת המותן, ואיך החזה מתקפל לכיוון האגן ולהיפך.

ולמה אני מטרידה את שלוותכם באמצע החיים, להזיז את המרפקים, את האגודלים, העקב? כי זה רק חלק.

כי ההרגל שלנו להניע את הקצוות הרחוקים, בכוחו הפשוט ביותר להניע את מרכז העניינים, אם רק נפנה לשם את תשומת ליבנו. כדי לנוע באמת לעבר המטרות שלנו בחיים, השלוחות אינן מספיקות! הליבה צריכה ללמוד להשתתף, להיות מעורבת, לרצות ולכמוה.

כאשר אנחנו צועדים ברחוב ורוצים לפנות, או להביט אחור, אל לו לחזה להישאר שואף קדימה, כי זה לא יקרה. חוסר הסנכרון והיעדר השימוש השלם בעצמנו יטרפד את המהלך. וככל שנקדים ונשכיל ללמד אותו להצטרף ואף להניע את מהלכי החיים שלנו, נגיע רחוק ביתר חן, פשטות ויעילות.

אין ספק כי המדובר בשדרוג האבולוציה שלנו.