"תקומי כבר מהרצפה"! -" לא רוצה"

בבוקר עם כאב גב.... כנראה שתמצאו אותי שרועה על הרצפה.

אז מה יש בה ברצפה שמושך אותי כל כך?

רפלקציה- במקום להביט במראה, "אני ביום טוב":

אני נשכבת על הרצפה, במנוחה, מבלי לנוע. מרפה לרגע בנשימות ארוכות ואיטיות. מגלה 'אני' אחר.

אני לא רואה את ה'אני' הזה. אני לא יודעת בעיניי מה אורך איבריו, מה מערכת היחסים הוויזואלית ביניהם. ומה שעומד נגד "עיניי", אלו לא עיניי הרואות אלא עיניי החישה שלי.

בכל מפגש מחודש, ממש כמו בכל יום מול המראה, אני אחרת. גודל האיברים שלי משתנה, הכובד, המרווחים והחללים. זוית האגן. מנח הכתפיים, עומק הקשתות. הנוח ושאינו נוח.

משהו מאוד ברור קורה כנגד הרצפה.

צריך לתת לכוח הכובד לעשות את שלו לכמה רגעים. אט אט מתרחשות השתנויות קטנות. הגוף מתחיל לסמוך על המצע הקשה והבלתי מתפשר ומאפשר לו להתחיל ולהניע בעדינות ובהדרגה רקמות שריר שחשוב להן כל כך להחזיק ולשמור במצב הקיומי הרגיל של הגוף- בזקיפה.

אם אין אני לי, מי לי

בואו נתחיל לדבר על רומו של העולם.. או ליתר דיוק- על ליבת העולם. החוק השלישי של ניוטון קובע כי גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף שני,הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו. הכוח מועבר בקו ישר.

בחסד האל, האבולוציה או היקום, גופנו הבנוי פרקים פרקים, יכול ליצור זויות ישרות, קוים ישרים דרכם ניתן לשאת, להעביר ולבסס משקל.

בעבודה על הרצפה, משקל הגוף שלנו, או, הכוח אותו נשריש דרך המבנה הגרמי שלנו, העצמות והזוויות הישרות, מטה, אל מסת הרצפה הקשה, יועבר אלינו חזרה. כך, שלדוגמא, בשכיבה על הגב, בברכיים עומדות: השתרשות כפות הרגליים מטה כלפי הרצפה, תביא לעליית האגן והחוליות המותניות מבלי שניאלץ את שרירי הגב להיכנס לעבודה מיותרת.

הרצפה תמיד תחזיר לנו בחזרה את עצמנו. לא תהדוף, לא תקרוס, אלא תשקף ותתמרן את הכוח המדויק של משקל גופנו ביחס לעצמנו ותאפשר את התנועה בכוח המדויק לנו.

התגלית המפתיעה, לפעמים כדאי להיות רכיכה..

הפחד מנפילה, הוא אחד הפחדים הקמאיים הקיימים אצלנו (היונקים) כחלק מהמנגנון ההישרדותי של המערכת העצבית. לאורך שנות הגדילה שלנו, מטבע הדברים, הרצפה הלכה והתרחקה מאתנו, שיעור הקומה שלנו נהייה בעוכרנו..

מהרגע שהתחלנו להיעמד, הפער המנטאלי בינינו ובין הקרקע תחת כפות רגלינו, הלך והעמיק, המרחקים בין מרכז הבקרה של חמשת חושינו ובין המשטח עליו אנו פוסעים, דורכים, רצים ומתנהלים הלכו וגדלו, ואם לא מצאנו עצמנו מתרגלים אמנויות לחימה שונות, נפילות וגלגולים במהלך חיינו, הרי שהפער המנטאלי הזה ממשיך לגדול, להעמיק ולהזין את הפחד הטבוע בנו כל כך עמוק.

יש קסם.

לרצפה יש דרכים משלה, וכדי להיות מסוגלים לגשת אליה, עלינו לפרק בתודעתנו את הגוף לגורמים, ולצאת במסע חיפוש אחר הדרכים שיאפשרו לנו לרדת ממרום גבהנו ותפישתנו המנטאלית. רבות הטכניקות והשיטות שעל דגלן חרטו את העיקרון: 'קודם כל צריך ללמוד ליפול', ובכולן, לבסוף מגיעה נקודה בזמן ובמרחב, בה פשוט צריך לעזוב. לישור מטה. לשם כך, עלינו ללמוד להשתמש בכל עצמנו, ובכל עצמותינו, להפריד את תנועתן האחת מהשנייה, על מנת לבחון, לבדוק ולאפשר את הביטחון שינטרל את הפחד.

כך מצאתי, שבאורח פלא, כוח העזיבה והשחרור הוא כוח שהרצפה מאמצת אל חיקה הקשיח. בכל פעם אני מופתעת מחדש מהאופן בו ההתמסרות וההרפיה, המאפשרות גם את התפרקות והפרדת פרקי הגוף, נותנת לי יכולת צניחה ללא גבולות, כאילו הייתי רכיכה, או יצור מסדרת פרוקי הרגליים.

הרצפה היא כלי. וכמו כל כלי יש לה הוראות הפעלה. אלא, שבמקרה זה, הוראות ההפעלה טמונות אצלינו, באינטליגנציה הגופנית.